לפני כמה שנים, כחודש אחרי שעברתי לעבוד ולגור בארה"ב, שאל אותי בטלפון חבר מהעבודה בארץ, נו ספרי איך שם?? בין יתר סיפורי הנפלאות שסיפרתי, זכור לי ממש שאמרתי, "המנקה במשרד לא מחייכת אלי.."
אני ממש זוכרת את הרגע הראשון שזה קרה, אני בקפיטריה מכינה קפה, מאושרת ועדיין מתלהבת מכל דבר קטן שם.. המנקה, אישה כבת 50+, היספאנית, עם שער מאפיר אסוף בקוקו ארוך מרושל, נמוכה מאד, חלק מנתונים גנטיים וחלק כנראה בשל הליכה שפופה במשך שנים.. נכנסת ומתחילה לנקות את השיש, אני מנסה לייצר קשר עין, אבל היא לא מרימה את המבט. "גוד מורנינג" אמרתי והיא לא ענתה, כאילו לא שומעת, או אולי לא מאמינה שדיברתי בכלל אליה. התעלמות מוחלטת, זה היה אפילו מעט מעליב. למחרת שוב, ההיא באותה משמרת, נתקלתי בה הפעם בשירותים, היינו רק שתינו ואמרתי לעצמי שאני מנסה שוב, פה יותר שקט.. ואין מצב להתעלמות. "היי" אני אומרת והיא לא מזיזה את המבט מהמראה שהיא מנקה ביסודיות. פשוט אין תגובה. יצאתי בשקט. הולך להיות כאן לא קל, חשבתי, ואפילו במישורים שלא צפיתי אותם.. בגעגועים חשבתי על המשרד הקודם שלי, באופקים, המקום הכי חם בארץ ולא רק בקיץ. המנקות היו חלק מאיתנו, חגגנו את השמחות שלהם ובכינו איתן כשהם סיפרו על הצרות שלהן בבית. לא הייתה שום הפרדה מבחינתנו, ותמיד כולם ניסו לעזור לכולם וכמובן שהם החזירו המון אהבה בחזרה. היו המון סיפורים של חום אנושי במקום הזה, מקרים נוגעים ללב כמו של עובד ייצור שנקלע לחובות כבדים ועובדי ייצור אחרים, גם הם בשכר מינימום כמוהו, פנו אלי ברצון לעזור לו: "בבקשה, אין לי כסף לתת לו, אבל אולי אפשר להעביר לו את ימי החופשה שצברתי? הוא יפדה אותם וזה מאד יעזור לו.." או את ימי ההבראה, או כל מיני רעיונות יצירתיים אחרים שאני כמנהלת משאבי אנוש לא הייתי מעזה להציע. "You are never too old to learn, and you are never too young to teach"
לעיתים לא מדובר רק על גיל כרונולוגי
כשקורה מקרה כזה שעובדים נחלצים לעזרת חבר, עובדים שבעצמם בקושי סוגרים את החודש, הם למעשה מלמדים את הארגון לקח מסוים. לקח שקט, שאם נשים לב אליו זהו שקט עם צליל מיוחד, יש שיגידו צליל צורם אבל בעיני בעיקר זהו צליל עם תובנות, צליל שקט של לקח "לקיחת אחריות" - מישהו הרי צריך לעשות את זה. ואם הם, מהמעט שיש להם, בשמחה וברצון נותנים אותו לאחר, הרי שהארגון הגדול והחזק בוודאי ובוודאי יכול לעשות זאת ביוזמתו. אני מודה שלא ראיתי את זה בהתחלה, והתביישתי. הם רק באו לבקש שאני אעביר לחבר לעבודה ימי חופש, אבל אז הבנתי. איך זה יכול להיות שאנחנו לא עשינו מעשה קודם? איך יתכן שהם היו 4 צעדים לפנינו, באכפתיות, ברצון, ביוזמה, באחריות...? כמובן שתיקנו את זה מייד, ולקחנו אחריות.
המקרה הזה היה לפני כעשור, והרבה פעמים אני תוהה לאן אנחנו הולכים היום? איזה ארגונים עתידיים יקבלו הילדים שלנו? רק עם כל הצ'ופרים, הפינוקים ומסרים חומריים או בכל זאת יהיה גם קצת חום אנושי? חום אמיתי כזה כמו של פעם... מה באמת משאיר את האנשים נאמנים בסוף? האם זה הבונוס שנכנס לבנק שבזכותו קנינו עוד כמה מותגים בקניון.. או שהתעניינו באמת במישהו? לא משנה מה התפקיד שלו.. שראינו אותו בשעת צרה, במיוחד אם הוא לא בחר לספר..שנתנו לו תקווה שלמישהו בכלל אכפת..
גם הקבצנים ברחוב- מה באמת מעודד אותם? אפילו יותר מהכמה שקלים שנשאיר שם... אולי שנסתכל עליהם לרגע באמת, נשאל לשלומם, נתעניין אפילו לשנייה, במבט, במילה, בחצי חיוך. ולא נרצה רק לברוח משם.. אולי זה לא יעזור למצב הפיזי שלהם באותו רגע אבל כן עשוי לעזור למצב הנפשי שלהם- שלמישהו אכפת מעט, שרואים אותם, שאולי יש איזושהי תקווה בעולם.
הרי כולנו יודעים שיש רק אנשים בודדים שיצאו מהמצב הזה, מהמעגל "ההצלחה".
בדר"כ העשירים יהיו עשירים יותר והעניים יהיו עניים יותר.
אבל הסוד לאושר אמיתי טמון אולי דווקא בדברים הקטנים, להעריך את מה שיש, לפעמים זה אפילו מבט, חיוך.. לתת לאנשים את המרחב הפסיכולוגי לו הם זקוקים, שמישהו מבין אותם, מעריך, נותן להם אישור ואת זה אנחנו יכולים להעניק, בקלות, לעובדים שלנו, וגם לאנשים זרים ברחוב.
ובחזרה למנקה עם הקוקו הארוך, אחרי כחודש וחצי של "חיזורים" מצידי, היא התחילה לענות ב"גוד מורנינג" מבויש, ואחר כך אפילו בחיוך קטן. אחרי זמן מה , היא הייתה זו שאפילו אמרה לי בוקר טוב ראשונה! מבחינתי זה היה סוג של הישג, אני מודה שלפני זה לא שמתי לב שיש לזה השפעה כזו גדולה עלי.
היום כשאני מפתחת מודלים להתנהגות עם עובדים אני מבינה שהסוד הגדול לא כזה מסובך אבל כן מורכב ליישום עבור הרבה אנשים, בסוף הכל קם ונופל על רגש.. לחבר עובד לעבודה ברמת ההטבות והתנאים זה קל יחסית אבל לחבר עובד לעבודה ברמה הרגשית זה כבר סיפור אחר, וזו הרמה היחידה שתשאיר את העובדים איתנו לאורך זמן. הרי גם אחרי כל הכסף שנשפך פה בשנתיים האחרונות העובדים עדיין מחליפים מקום עבודה כל שנה וחצי , חסר משהו בסיסי, Back to basic – ללמד את המנהלים בראש ובראשונה איך לראות עובד כאדם ולא כאמצעי להשגת היעדים והמשימות. עובד שירגיש שבאמת רואים אותו, את המאמצים הקטנים, ההשתדלויות, שלא שופטים אותו כשהוא טועה או לא מצליח, שמתעניינים בו כאדם ומייצרים עבורו תוכנית להתפתחות אישית- עובד כזה יעשה את האקסטרא מייל בשבילנו, ילך אחרי אותו מנהל באש ובמים, יוריד את הכוכבים אם צריך. לא בשביל הארגון , בשביל מנהל ספציפי. ככה – פשוט.
Comments