זה ההסבר:
לכולנו יש 2 מעגלים בחיינו: המעגל החיצוני- מעגל הדאגה – כל הדברים שאנו מודאגים מהם אך אין לנו יכולת להשפיע עליהם. והמעגל הפנימי- מעגל ההשפעה- כל הדברים שבאחריותנו ובכוחנו להשפיע עליהם.
הגודל של מעגל הדאגה, החיצוני , לא ישתנה לעולם, הדבר היחיד שזז הוא המעגל הפנימי, מעגל ההשפעה. ושם טמון הכוח שלנו- אנשים עם פוקוס פרואקטיבי, בוחרים להתמקד בדברים עליהם הם יכולים להשפיע, ולא להתעכב על הדברים שמדאיגים אותם אך הם לא יכולים להשפיע עליהם, אנשים אלו (ניתן לראות בתרשים מטה) מגדילים את מעגל ההשפעה שלהם , שימו לב על חשבון מעגל הדאגה שנהייה יותר קטן (הרי הגודל של החיצוני לא משתנה). האנשים האלו מרחיבים את מוטת השליטה שלהם ומשפיעים על חייהם לטובה בתוך כל הדאגות וחוסר הוודאות שאופפות את כולנו.
וההפך - אנשים עם פוקוס ראקטיבי בוחרים להתמקד במעגל הדאגה- כלומר, מתמקדים במה שהם לא יכולים לשנות. ואז שימו לב, מעגל הדאגה שלהם גדל על חשבון מעגל ההשפעה -ההשפעה שלהם קטנה יותר, ואז במקרה הטוב הם נשארים באותו מצב עגום ובמקרה הרע המצב שלהם אף מחמיר.. כי התמקדות בדברים אותם לא ניתן לשנות לא יכולה להוביל לשום מקום טוב.
איך זה קשור למנהיגות שלטונית?
לאנשים אלו קל יותר להיתפס לכל מיני תירוצים כמו -זה בגלל המוצא שלי, המקום בו אני גר, ההורים שלא היה להם כסף, המצב הכלכלי, הקיפוח.. - ולהאשים את כל העולם במצב שלהם. מנהיג שמבטיח להם כביכול שהמצב שלהם ישתנה אם רק יהיה "שוויון", אם רק נזיז את הפריבילגים -הם ילכו אחריו ללא קשר למעשים שלו בפועל.
אבל למה זה קורה? כי זה משאיר אותם באזור הנוחות של מעגל הדאגה שהוא בעצם אזור הנכות אבל הם עדין לא מבינים את זה..
הרי לנו כבני אדם, הרבה יותר קל להיות פסיביים, ולא להתאמץ לעשות שינוי אלא להאשים אחרים במצב שלנו, האנשים האלו בשיחות הפנימיות מדברים על האליטה שהיא ממוצא מסוים, ממקומות גאוגרפיים מסוימים והם לעולם לא יוכלו להגיע לשם.. משפטים כמו "ככה זה פה", "אין שום דבר שבאפשרותי לעשות לשנות את המצב", "אני לא יכול.ה להצליח" ועוד ועוד..נכנסים כמו מנטרה למוח ולמרבה הצער, מעצבים את המציאות שלנו.
לשפה הפנימית שלנו משמעות עמוקה רבת השלכות על חיינו, והבעיה העיקרית של השפה הראקטיבית הזו, שהיא הופכת במהרה ל"נבואה שמגשימה את עצמה"!
אז כל מנהיג שלמעשה יבנה את המצע שלו על חולשה קיימת של ציבור מסוים, יידע לנצל היטב את נקודות התורפה האלו ויגרום לציבור שלם ללכת אחריו- ע"י האשמת האחר, השונה, ע"י יצירת שנאה- המנהיגים האלו במודע ירצו רק להנציח את המצב הנוכחי של הציבור הזה שהרי אם הוא יבין שהישועה לא תבוא משם, או שהמצב שלו יהיה טוב יותר הוא כבר לא יצטרך את סוג ההנהגה הזה .. זה קרה לאורך ההיסטוריה, ועדיין קורה במאה ה-21.
אז האבסורד הוא, שהאנשים האלו שרוצים לצאת מהמצב הנוכחי שלהם, עושים למעשה את ההפך ורק מנציחים אותו ע"י דבקות במנהיגים כאלו שאין להם את הכוח ולא את הרצון בכלל להושיע אותם.
כי בסוף שינוי אמיתי יכול להתקיים רק מתוך עצמנו, מתוך אמונה שאנחנו האחראיים הבלעדיים למצב האישי שלנו, תוך רצון לעשות ולפעול ולהשתנות, ולא להתמקד בדברים שאנחנו לא יכולים לשנות.
עוד דבר מעניין,
שמעתם כבר על תיבת נוח 2.0? – התארגנות קולקטיבית חדשה של יזמי הייטק לבנייה חדשה של ישראל מחוץ לישראל, מעציב עד מאד לשמוע.
אבל גם פה רואים את שני המעגלים במלוא תפארתם.
הציבור הזה שכעת הוא במיעוט, נלחם ברחובות על החרות של כולנו, מבין את הרע מכל, ובוחר להתמקד במעגל ההשפעה – מה ניתן לעשות בעצמנו בשביל להגן עלינו ועל המשפחות שלנו אם המאבק לא יצליח? וגם אם המאבק יצליח עדיין יש את האיום הדמוגרפי שיתממש עוד פחות מ- 20 שנה..
איפה אנחנו יכולים להשפיע כשבאמת נהייה המיעוט, הציבור הזה כבר פועל ובונה אלטרנטיבה ממשית מחוץ לישראל .
ומה יהיה על הציבור השני בינתיים, שיישאר כאן ויהיה כבר רוב משמעותי? המצב שלו יהיה כנראה הרבה יותר גרוע, כי אלו שיתמקדו במעגל ההשפעה כבר ימצאו פתרון אחר, כי המדינה תיהפך לענייה ממש, כי ההכנסות מהמיסים יפחתו, וכתוצאה הקצבאות יקטנו, האם אז הם עדיין ישהו רק במעגל הדאגה? האם יהיה בכלל את מי להאשים..? למי להפנות את האצבע..?
חייבים לעזור אחד לשני, עכשיו.
לצאת ממעגל הדאגה,
להתמקד במעגל ההשפעה, רק ככה הוא יגדל, עבור כולנו, בבקשה!
