על הדרך בין חלומות למציאות ויכולת ההגשמה שלנו

אני תופסת לרגע את הבמה, ורוצה לשתף אתכם בסיפור האישי שלי על חלומות, אומץ, ועל הכוח העצום שטמון בנו כבני אנוש.

נתחיל מהסוף:

בחמישי האחרון התארחתי בחדשות הבוקר, ערוץ 12, להרצאת יחיד של עשר דקות.

אבל אם נעביר להתחלה – אי שם בשנות השמונים המאוחרות - אני הילדה הכי שקטה והכי ביישנית בכתה!

מה קרה בדרך? אני חושבת שזה סיפור על חלומות.

החלום הראשון שסיפרתי לעצמי מאז שאני קטנה – הוא שאני רוצה להיות קצינה בצבא. אין לי מושג למה... אין רקע משפחתי ואמא שלי אפילו לא שרתה בצבא :)

אבל איך הופכים לקצינה כשאת כל כך ביישנית? כנראה בכוח המחשבה. כל כך חשבתי על זה ורציתי את זה כשבמיונים בטירונות כנראה שלא התייחסתי לשום דבר אחר, וכשהודיעו לי בתום הטירונות שמשם אני הולכת ישר לחצי שנה קורס קצינות יעודי, ואפילו לא אהיה חיילת יום אחד בחיי, את זה לא דמיינתי בחלומות הכי טובים שלי!

לא אשכח לעולם את הפעם הראשונה שהייתי צריכה לעמוד מול קהל - זו הייתה בסה"כ מטלה פשוטה בקורס: להעביר שיעור קצר מול צוות הצוערות והמדריכה. הייתי בטוחה שאני אתעלף! והנה יגלו שהכל fake ואני לא ראוייה בכלל להיות בקורס. כמעט שלא אכלתי ולא ישנתי שבוע. ברגע הראשון באמת הייתי בטוחה שאני צריכה החייאה, אבל איכשהו שרדתי את זה וכשהגעתי לסוף כבר התחלתי להנות... תחושת ההשגיות שהשלמת משימה שנראית לך הכי מפחידה בעולם היא כ"כ גדולה שהיה שווה את זה.

כמובן שנשארתי בקבע, לימים גם נהייתי מפקדת בקורס קצינות וכבר העברתי הרצאות בפורומים של מאות אנשי צבא.

הייתי מאד מורעלת, אך החלום הזה לקריירה צבאית נגדע בגלל מפקד אחד. לזכותו ייאמר שההתעללות הנפשית שהעביר אותי נפסקה באחת כשהודעתי לו שהחלטתי להשתחרר, הייתי סה"כ ילדה בת 24 מול גבר עצום מימדים, אל"מ, שמטיל שררה ופחד על כל מי שמסביבו.

המסר שלמדתי היה שכל החודשים הארוכים מאד שסבלתי בגללו היו יכולים להיפסק אם רק הייתי מדברת לפני כן. אבל אותי כבר אי אפשר היה לשכנע, החלטתי להשתחרר למרות שהייתי במסלול המראה לעתיד צבאי מובטח, למרות ששנה לפני כן נבחרתי לקצינה מצטיינת וזכיתי להצטרף לטיול צ'ופר ב-7 מדינות באירופה ששמור לקצינים קרביים מצטיינים, למרות שהייתי בחיל השלישות וממש לא קרבית - טסנו 45 מפ"ים, טייסים וחובלים ועוד 4 קצינות קרביות ואני -היחידה מחיל השלישות (:

החלטתי להשתחרר למרות שהמשפחה שלי מאד התנגדה וממש לא הקלה עלי - אבל כל אחד עם סט הערכים שלו, ואני לא יכולתי להישאר במקום מתעלל. התאכזבתי שהצבא לא מזהה את זה ונותן יד.

אבל לצבא אני לעולם אוקיר תודה, הצבא שינה את חיי בכל מובן שהוא, הוא זה שלקח ילדה ביישנית, סמך עלייה, ובסוף גם נתן לה לנהל מחלקות שלמות של אנשים ופרוייקטים מורכבים בגיל כ"כ צעיר.

החלום השני שלי היה לעשות רילוקיישן לארה"ב, אבל לא היה לי מושג איך להגשים אותו. כבר הייתי עם 2 ילדים נושקת לגיל 38. סה"כ MBA,נלא מהנדסת או עם רקע טכני כלשהו, למה שמישהו ירצה לקחת לארה"ב מנהלת משאבי אנוש מישראל? אבל כוח המחשבה חזק מאיתנו. מה הסיכוי שיום אחד אקבל אימייל מהארגון שנבחרתי להתמודד על אחד מתוך 13 המקומות בתוכנית מנהיגות יוקרתית במטה של החברה בה עבדתי – בסיליקון וואלי, קליפורניה? מה הסיכוי שיבחרו בי כשאני היחידה ממשאבי אנוש וכל השאר מגיעים מהביזנס עצמו ומבינים הרבה הרבה יותר ממני? מה הסיכוי שיבחרו בי עם אנגלית רגילה לגמרי מתמודדת מול שועלים וותיקים מכל העולם? והיחידה שמייצגת את ישראל? מה הסיכוי שיבחרו בי מתוך 800 מועמדים?

אבל הם בחרו.

וזה היה מאתגר מאד.

Story of my life is living on the edge… אם מישהו היה אומר לי שאצטרך, או שזה אפשרי בכלל, להרים רילוקיישן תוך חודש בלבד הכולל סגירת כל החיים בארץ, גיוס מחליפה וחפיפה, מכירת בית על כל תכולתו, מילוי מיליון ואחד טפסים ותהליכי ויזות ל-4 אנשים, בחירת בתי ספר בחו"ל ועוד שאר בירוקרטיות, אם הייתם אומרים לי אי פעם שאעזוב 2 ילדים קטנים לחודש שלם, הייתי

צוחקת בקול.

אבל גם את זה עשיתי.

החיים בסיליקון וואלי הם אגדה מהלכת, כל מה שציפיתי וחלמתי והרבה הרבה יותר.

הבעיה היחידה הייתה שהמפלצת הביישנית מהילדות צצה לפתע שוב, ובלי שום התראה, אחרי כמעט 20 שנה! איך זה שאני, המנהלת הוותיקה מישראל, שנבחרה לתוכנית הכי יוקרתית, אחרי מיונים קפדניים, יושבת שם בישיבות עם ההנהלה הכי בכירה של הארגון ופשוט שותקת?

איך זה שאני לא מוצאת את המילים? זו הייתה הרגשה איומה, גם קשיי שפה, גם פערי תרבות וגם רקע עסקי שונה כל כך. אפילו בארוחות צהריים עם הצוות לא תמיד מצאתי את עצמי, הרי הם מדברים רק על התוכניות שלהם בטלוויזיה, קבוצות הספורט שלהם ושאר דברים של מקומיים... גם פה לא היה לי שום מידע מעניין לתרום.

כולם אמרו שהזמן יעשה את שלו והרי אלו הם קשיי הגירה, אבל לי לא היה זמן!!

הרעב הזה להצליח הוא קטלני, מלווה תמיד בחשש שכל מה שאת עושה הוא לא מספיק, רגשות אשמה, ביקורת עצמית ותסמונת המתחזה המפורסמת במלוא הדרה.

אחרי חודש וחצי חזרתי לארץ, להלוויה של סבא שלי האהוב והמיוחד, ופתאום לא הרגשתי שייכת לשום מקום, לא לישראל וגם לא לשם. התחושה הזו של להיות אבודה מוכרת לי, וברור לי היום שזה קשור בעיקר לבסיס מקצועי חזק - להגדרת ההצלחה האישית שלי, האם היא קיימת או לא.

כשחזרתי לשם משהו השתנה בי, אמרתי לעצמי לא עוד.

והחלטתי שגם אם אין לי משהו חכם להגיד בישיבה – אני מכריחה את עצמי לפחות לשאול שאלה. הבנתי שקולי חייב להישמע ולא משנה באיזו דרך, ולא משנה אם אטעה באנגלית או אפילו אגמגם - אני לא יוצאת משום ישיבה יותר עם ההרגשה הנוראית הזו שאני נבלעת ואוטוטו הם יתחרטו שבחרו בי בכלל.

וזה עבד!

לאט לאט התקלפתי וחזרתי לעצמי... וכבר הובלתי פרוייקטים, ונסיעות למקומות מדהימים בעולם כאשת עסקים לכל דבר, וכל מה שהילדה הקטנה מפעם אפילו לא חלמה לעשות. המעבר החד מקריירה של משאבי אנוש לביסנז עצמו, בין תרבויות ומדינות - הושלם!

את החלום השלישי אי אפשר להגדיר אפילו כחלום. הוא נולד מתוך כאב.

מעולם לא היו לי שאיפות להיות עצמאית, אבל כשחזרנו לארץ הבנתי את מהות כאב המימוש העצמי.

אמנם הייתי בתפקיד מצויין, מתגמל, והכי נוח בעולם, ממש חממה, אזור הנוחות בהתגלמותו. עד כדי כך נוח שבגיל 42 אפילו הבאתי ילד מדהים נוסף (:

אך הכאב של חוסר מימוש הפוטנציאל האמיתי שלי היה חזק עד כדי כאב פיזי . ברכב, בנסיעות הארוכות שלי, בין לקוחות ופגישות, הייתי שומעת קאוצ'רים מכל העולם שמדברים בדיוק על זה, והם אלו שדחפו אותי לעשות מעשה, הם עודדו אותי כשכל הסביבה שלי התנגדה, הם תמכו בי כשכולם לא הבינו איך אני בכלל חושבת על זה. המילים שלהם ליטפו אותי, ניחמו אותי, גרמו לי להרגיש שזה לגמרי אפשרי. בדיעבד, הבנתי את הכוח העצום שיש באמנות האימון - המנטורינג - מה שגרם לי לרצות להעניק את זה גם לאחרים.

זה קרה לאט לאט, התחלתי להתנדב בעשייה שאני אוהבת, להעביר הרצאות, להיות מנטורית, והפידבקים היו כה משמעותיים עד שהרגשתי שזה חזק ממני ואני חייבת ללכת עם הקריאה הפנימית הזו, עם הייעוד שלי. פתחתי את העסק ממש שנייה לפני הקורונה, וכמובן שזה היה סופר מאתגר!

מי שמכיר אותי יודע שאני לא מאלו שנחשפים, מעלה איזו תמונה של נוף פעם בשנה לפייסבוק במקרה הטוב, ופתאום בום - זו חובה. סה"כ רציתי לעשות את מה שאני טובה בו, לפתח מנהיגות בארגונים, ללוות מנהלים, לעזור לאנשים פרטיים בהצלחה בקריירה... מי בכלל רצה לעסוק בשיווק?

גם פה ההדרגתיות היא הפתרון, אחרי שהבנתי שחשיפה שלי היא לא בהכרח שיווק אלא ממש עזרה לאחרים... אז זה עובד. זו הדרך להשפיע על חיי אחרים לטובה. לפעמים זה ממש להציל אותם.

אז ביום חמישי האחרון קיבלתי גושפנקא נוספת מבחינתי גם לעסק הצעיר שלי, לעבודה המאד קשה שאני עושה בשנה האחרונה, הרבה פעמים על חשבון האני הפרטי שלי או המשפחה שלי,

להשקעה בלעזור למפוטרי הקורונה או בכלל אלו שמחפשים את עצמם ומרגישים אבודים בתוך הכאוס הזה. והילדה הביישנית מפעם קיבלה זמן מסך מול כל העם... (: גם פה המציאות עולה על כל דימיון! כמו עם החלום לקצונה או לרילוקיישן, כשחלמתי על העסק הזה - לא חלמתי שתוך שנה יבחרו דווקא בי לכל העשייה המשמעותית הזו. בסופו של דבר זה סיפור של הצבת מטרות, דחף בלתי נלאה להצלחה והתמכרות לעבודה קשה, וגם - אהבה לאנשים ורצון לעזור. אני היא זו שמתאהבת בלקוחות שלה, חושבת שהם הכי מיוחדים וצודקים בעולם, מתוך מקום באמת אותנטי – אבל תופעת הלוואי היא שכשמאמינים בך גם השמיים הם לא הגבול.

אני מאמינה בתקווה. זה סיפור של "הכל אפשרי", זו לא קלישאה, זה סיפור של הגשמת חלומות. סיפור של דחף עצמי ואמונה עצמית. זה סיפור האומץ שלי.

לאורך כל הדרך, על כל מהמורותיה או כישלונותיה, ציטוט אחד מהדהד לי בראש ואותו אני משאילה מפרנק סינטרה:

"The biggest revenge in life is success"